החלטה בתיק בש"א 2076/06

לפניי בקשה לדחייה על הסף של כתב התביעה מחמת מעשה בית דין.

מסגרת ההליך

1.         מדובר בתביעה של חברת יזמות שהתקשרה עם המדינה ומינהל קרקעי ישראל בקשר עם בניית מתחמי בניה על פי הסכם פרוגרמה. התביעה הנדונה הועמדה, לצורך אגרה, ע"ס 27,000,000 ש"ח, אם כי התובעת טוענת שנזקיה עומדים על סך של  כ-55,000,000 ש"ח.

עניינה של התביעה הנדונה, בין היתר, הוא בהפרת הסכם שנערך בין המבקשות למשיבה, במסגרתו התחייב משרד השיכון לשלם למשיבה 50% מעלות עבודות הפיתוח אותם ביצעה המשיבה בתוך המקרקעין. לטענת המשיבה, תשלום זה לא בוצע.

בין הצדדים תלויים ועומדים שני תיקים נוספים.

האחד, תביעת התובעת עוד משנת 1993 (ת.א. 906/93) (להלן: "התביעה הראשונה"), בה ניתן בזמנו פסק דין חלקי על ידי כב' השופטת י' הכט (להלן "פסק דין הכט"), הקשור להסכם הפרוגרמה הנ"ל.

השני, תביעת המדינה והמינהל נגד התובעת בתיק זה (ת.א. 3002/01) אשר בה נשלחה הודעת צד שלישי נגד אחרים.

לאור יציאתה הצפויה של כב' השופטת הכט לגמלאות, הועברו התיקים לשולחני, והורתי על איחוד הדיון בהם.

בת.א. 906/93 כבר נשמעו לפני מספר עדים והוא בשלב מתקדם.

הבקשה הנוכחית

2.         במסגרת תיק זה הוגשה אף בקשה לדחות התובענה על הסף מטעמי התיישנות, ובה הוחלט כי השאלה תידון בתיק העיקרי, ולאור החלטתי בנושא המחיקה בגין מעשה בית דין.

טענות המבקשות

3.         המבקשות טוענות, כי כל טענות התובעת בנוגע להחלת הסכם הפרוגרמה על הפרויקט כולו, וכל הטענות בדבר כל אותן פגישות שקיימה התובעת עם נציגי הנתבעת לרבות עם הגב' צימרמן, ו"הבטחות" שניתנו לה לטענתה, נדונו כבר במסגרת "התביעה אחרת" והוכרעו בפסק דינה של השופטת הכט, ועל כן לא ניתן לאפשר לתובעת לנסות את מזלה פעם נוספת ולהעלות מחדש את כל אותם נושאים שנדונו והוכרעו בפסק הדין.

בתביעה דנן, שבה התובעת ומעלה את אותן טענות שכבר טענה במסגרת התביעה האחרת. כך לדוגמא, החל מסעיף 16 לכתב התביעה טוענת התובעת כי הוסכם עקרונית לכלול את הפרויקט כולו במסגרת פרוגרמת משרד השיכון לשנת 1990, ולהעניק לתובעת את ההטבות הכלולות בפרוגרמה זו, לרבות החזר של 50% מהוצאות הפיתוח ביחס לכל הפרויקט. בטענות אלו מבקשת התובעת לבסס תביעתה על פגישה שקיימה עם נציגי המשרד השיכון - מר שמריהו כהן, מר לזר קוקוש, מאיר קיטנר ואדריכל הפרויקט גדעון אדרת. כמו כן, מבקשת התובעת לבסס את התביעה על אותן פגישות שקיימה בתאריך 26.9.90 עם הגב' שרה צימרמן, ובתאריך 8.11.90 עם נציגים נוספים של משרד השיכון (ראה בין היתר סעיפים 17 ו-18, 26 לכתב התביעה).

4.         כבר בכתב התביעה שהגישה התובעת ב"תביעה האחרת", לפני כ-13 שנים, וכן בתצהיריה טענה התובעת כי הייתה אמורה להיכלל בחוזה הפרוגרמה, ולזכות בכל ההטבות שהיו מקובלות באותה עת בבית שמש. בכלל זה טענה התובעת כי " התחייבו נציגי הנתבעת להחזיר לתובעת 50% מהוצאות הפיתוח של כל הפרויקט, וכי קיים הסכם מחייב בינה ובין הנתבעת להכללתה בהסכם זה" (ראה סעיף 7 לכתב התביעה בת.א. 906/93). לצורך ביסוס טענות אלו פרטה התובעת בכתב התביעה שם את אותה השתלשלות האירועים המתוארת בכתב התביעה הנדון לרבות הפגישות עם הגב' שרה צימרמן, מנהל החטיבה הטכנית במחוז ירושלים (מר לזר קוקוש) וביקשה לבסס על פגישות אלו טענה בדבר קיומו של הסכם או הבטחה שלטונית.

5.         פסק דין הכט, פסק בשאלות השנויות במחלוקת ודחה את טענותיה של התובעת. באשר לטענה כי סיכום הדברים עם חברת שיינפלד, מיום 26.9.90, וכל יתר המגעים בין הצדדים, לרבות אותה פגישה מיום 8.11.90, הינם בבחינת חוזה מחייב, דחה בית המשפט את הטענה וקבע כי סיכום זה אינו בבחינת חוזה מחייב.

המבקשת טוענת, כי כמו כן נדחתה טענתה של התובעת כי יש לראות בסיכום הדברים הבטחה מנהלית מחייבת. לאחר ניתוח מקיף של הסוגיה סיכם בית המשפט בעמוד 10 לפסק הדין וקבע:

" התוצאה היא, שאני מקבלת את טענת הנתבעת וקובעת כי לא התמלאו כל התנאים המצטברים לצורך קיומה של הבטחה מינהלית מחייבת. סיכום הדברים הוא בחזקת הצהרת כוונות עקרונית ותו לא."

בפסק הדין אף הוסיף בית המשפט וקבע כי רק על ידי חתימה על חוזה הפרוגרמה וחתימה על דף הפירוט יכולה הייתה התובעת להיכלל בהסכם הפרוגרמה 1991, ועל כן נכללת התובעת בהסכם פרוגרמה זה רק ביחס לאותן 100 יחידות הדיור שבגינן חתמה על הסכם הפרוגרמה ודף הפירוט.